מה לי ולאוכל בריא, ואיך כל זה קשור לארבעת הבנים בהגדה

איך הגעתי להיות מי שאני ומה שאני בזמן הזה בדיוק, למה כל כך חשוב לי להעביר הלאה את כל מה שאני יודעת על אוכל ולמה אני רוצה שאנשים יבחרו לאכול בריא יותר.



הסוף השמח – כבר על ההתחלה


בקיץ האחרון, בזמן שחיכיתי בתור אצל הספרית שלי, התחלתי לפטפט עם כמה נשים שאני מדי פעם פוגשת שם. בדרך כלל אנחנו הופכות את עצמנו לסוג של פרלמנט נשי לשעה או שעתיים, ונהנות מכך שפתרנו כמה בעיות עולמיות בהינף יד, או פה. באותו יום דיברנו על אוכל, ומישהי שאלה אותי משהו על אוכל בריא. מרגע שהתחלתי לדבר בלהט על הנושא שכל כך קרוב ללבי, אחת הנשים החלה לתקוף אותי על כל מה שאמרתי ולא הרפתה. אני זוכרת איך, בעודה אוחזת לאפה גדולה שקנתה בדוכן השווארמה למטה, ותוך שהיא נוגסת ממנה, ירתה לעברי: "צריך לאכול הכל אבל במידה. אני אוכלת לאפות כל יום והכל בסדר איתי. זה רק בראש".


לא עניתי לה באותו רגע, אבל כשהגעתי הביתה התחלתי להשיב לה בראש שלי: שאלתי אותה מניין היא יודעת שאפשר לאכול הכל אבל במידה, הקשיתי עליה כשבדקתי מי אמר לה שלאכול שווארמה בלאפה כל יום זה בריא, בדקתי איתה מהיכן היא שואבת את הידע שלה, הייתי אמפטית לכך שהיא מרגישה בריאה אבל הבעתי דאגה, וכמעט כעסתי עליה על שהיא לא מקשיבה, לא מבינה, לא פתוחה לשמוע.


אחרי השיחה הקשה שניהלתי עם עצמי, הרגשתי מותשת. הבנתי עד כמה חשוב לי שאנשים לא יהיו כמוני, שלא ייאלצו לשלם מחירים כבדים על אכילה לא בריאה מספיק. באותו זמן, פתאום הבנתי עד כמה שאני רוצה להראות מה שאני כן יודעת, עד כמה אוכל בריא יכול להיות קל, פשוט, טעים ואפילו זול יחסית. ידעתי שאני יודעת לכתוב, יודעת לבשל, יודעת לצלם, והרגשתי שאם ארכיב את כל אלה יחד, ממש כמו מנה טעימה, אוכל להעביר את המסר הלאה.


מכאן, הדרך לבלוג אוכל משלי הייתה קצרה יחסית, כי הייתי חדורת מטרה וידעתי שכך אנשים יוכלו להיחשף לכל מה שאני יודעת. זה מילא אותי באושר ובהבנה שזה מה שאני אמורה לעשות בחיים. איך בדיוק ומה בדיוק? את זה ידעתי שאלמד תוך כדי תנועה.


איך מתחילים להסביר למה זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?


אבל אני קופצת ישר לסוף. מתעלמת לגמרי מכללי סיפורי המתח הטובים, היינו לשמור את הטוב לסיום. וההתחלה, וגם המשכה, הם ארוכים ומלאי התרחשויות.


כשפתחתי את הבלוג, חככתי בדעתי מתי ואיך לפרסם את מה שהביא אותי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות. לשמחתי, יונית צוק ('הבלוגריסטית' בשבילכם), אישה אחת שהיא מעצמה של ידע, יזמות, כשרון ועשייה בתחום הבלוגים, אתגרה כמה בלוגריסטים מתחומים שונים להעלות פוסטים בנושא ארבעת הבנים מההגדה, באותו יום. שזה היום.


ברגע ששמעתי על הנושא, שאלתי את עצמי שאלה שמעולם לא נראתה לי חשובה - למה מדברים דווקא על ארבעה בנים? למה לא על ארבע בנות? או אז יכולתי לראות את עצמי בכובע של כל אחד מהם, או אחת מהן ליתר דיוק, ואז גם ידעתי שזו ההזדמנות שלי לספר קצת על הרקע שלי ועל מה שהביא אותי למצוא את שנפשי חפצה לעסוק בו.


חג פסח, או חג החירות, מסמל עבורי את החירות הפרטית שלי, זו שיצאתי אליה רק בזכות הסרטן שלי. אין יום שבו אני לא מודה לו על שהגיע אליי בזמן המושלם, טלטל את עולמי ואפשר לי לשנות. בעיקר את עצמי, ועל כך אני רוצה לדבר כאן.


מה הקשר לארבעת הבנים, או הבנות בהקבלה, מההגדה?


אם להמשיל את תקופות חיי לארבעת הבנים, או הבנות במקרה הפרטי שלי, מן ההגדה, הרי שבמקור הייתי חכמה. כזו שיודעת לשאול, שקוראת תיגר על מוסכמויות חברתיות ועושה מה שטוב עבורה. לא עבור אחרים. לא תמיד הייתי מובנת, והיו שהרימו גבה, או שתיים, אבל אני נהניתי מן האותנטיות שלי, מהעובדה שנוח לי בעור שלי, מכך שאני מקורית ויודעת ליצור מציאות ומתווה דרך עבור אחרים.


אני לא יודעת מה קרה לאורך השנים, אבל משהו באותנטיות ובכנות שלי דהו, ונכנעתי למה שציפו ממני – זוגיות, עבודה, התפתחות אישית. כלפי חוץ הכל היה נראה טוב, אפילו טוב מאוד, אבל בפנים לא הייתי מאושרת. הנורא מכל היה שאפילו לא ידעתי את זה.


אני חושבת שבשלב זה של חיי השתלט עליי הצד הרע, והייתי הבת הרשעה, בעיקר כלפי עצמי. הדבר בא לידי ביטוי בביטול הרצון העצמי וההתאכזרות אל עצמי. למשל, אני זוכרת שבאותן שנים שימשתי בתפקיד ניהולי שנחשב לטוב ומוצלח, והייתי מאוד טובה במה שעשיתי. אלא שלשחק את המשחק הפוליטי היה קשה מנשוא. ראיתי והרגשתי את להב הסכינים שהשותפים נעצו זה בגב של זה, והתמודדתי עם איסנפור מצבים איומים. שתקתי ועשיתי כאילו זה לא מפריע לי, ובחרתי לשים את צורכי העבודה, העובדים, התחום והלקוחות לפני טובתי הפרטית. באותו זמן התמוטטתי מבפנים, שנאתי את אורטל שמעמידה פנים כאילו הכל בסדר כשלמעשה כלום לא בסדר אבל לא ידעתי מה לשנות ואיך לשנות.


נושא התזונה, כמו שאר התחומים בחיי, היה מוזנח, ובמובן זה הייתי כמו הבן שאינו יודע לשאול. לא ידעתי לשאול, ולא הייתי מודעת למה שאני מכניסה לפי. לא בדקתי תוויות על האוכל במרכולים, לא שאלתי ולא דאגתי. חשבתי, כמו רבים, שאם אני בריאה אז הכל בסדר. לא ראיתי קשר בין אוכל לבין בריאות וזה גם לא עניין אותי.


הסרטן הגיע לחיי בדיוק באותה תקופה שבה הצד של הרשע וזה שלא יודע לשאול שלטו בי, ואולי לא סתם. ברגע אחד, החיים שלי נעצרו. נכון שזה לא היה מלווה בדרמה, בכי, כאב, פחד וסבל, אלא בהתעלמות מוחלטת ובנחישות איך אמצה בצורה הכי טובה את התקופה הקרובה (משוגעת, מה לעשות?), אבל זה עדיין היה מטלטל בדרכו.


בשבילי, המחלה הייתה הזדמנות. אני חושבת שאם אני מדמה את עצמי לבן התם או הבת התמימה, אזי די בתחילת הדרך בה גיליתי שאני חולה, בחרתי שלא להתבונן באופן נקודתי על המחלה וכל מה שנלווה אליה עבר לי מעל הראש. ידעתי שהניתוחים והטיפולים הם זמניים, ויכולתי לראות את השלם הגדול מסך חלקיו. בכלל זה, להבין שזו ההזדמנות שלי להיחלץ משנים של חיים בלי אושר, בלי סיפוק, בלי שמחה. איך בדיוק? לא ידעתי אז, אבל משהו בתוכי היה בטוח בהזדמנות הזו, והחלטתי לאמץ אותה בחום. ואולי בעצם הייתי חכמה? כנראה שקצת מכל דבר.


למה משבר יכול להיות גם הזדמנות?


הסרטן גרם לחיי כמו שהכרתי לעצור. כלומר, אני גרמתי להם לעצור. ברגע שידעתי שאני הולכת לקחת פסק זמן מהחיים הרגשתי צורך חזק לשנות, כי הרגשתי שמשהו לא עובד עבורי. זה נשמע קל ופשוט, אבל האמת שזה כמעט בלתי אפשרי. עד היום אני לא יודעת את הנוסחה המדויקת.


מי שמכיר אותי מקרוב יודע עד כמה שזה לא מאתגר ולא מורכב, לא מילים נוצצות ומכובסות, אלא קשה מאוד. לעתים בלתי נסבל. תחשבו מה זה לאבד את כל מה שבניתם, ולבנות חדש שאתם אפילו לא יודעים מהו. לעשות אתחול מחדש למי ולמה שאתם.


ואיבדתי. כמו המון אנשים שחולים במחלות קשות, ואולי גם יותר. כי מה שלא מספרים לכם הוא שלא נכנסים בקלילות לתקופה של מחלה והחלמה, עוברים אותה ומדלגים חזרה לחיים הקודמים. אלא, מתמודדים עם קשיים בכל תחום שרק אפשר לבקש. החולים, כלומר אנחנו, לא מדברים על זה. כי זה מביך. כי זה לא מקובל. כי חושבים שאנחנו אלופים, או גיבורים, או מסכנים. מה, לך תספר להם עכשיו על הקשיים הכלכליים, על הקשיים הזוגיים, על חוסר יכולת להביא ילדים או לגדל ילדים, על משברים משפחתיים, על קשיים עם חברים, על אובדן מקורות הכנסה או בטחון ביכולת להשתכר, על תחושת האובדן, המשברים, חוסר הביטחון ביכולת להבריא ולהישאר בריאים, ליצור עוגן אישי, תעסוקתי, כלכלי, בריאותי.


ועם כל זאת, כשאני מתבוננת אחורה על כל מה שעברתי מרגע גילוי המחלה, ה- 13 באוגוסט 2014 ועד היום, שלוש וחצי שנים בדיוק, אני אסירת תודה על הכל. על כל רגע של משבר, על כל דמעה, על כל כעס ועל כל תסכול. כל אחד מאלה הפך לנחישות ולידע, לתובנה ולגדילה, לצמיחה ולתקווה.


אני אסירת תודה גם על כל האוכל הלא בריא שאכלתי ובישלתי, מה שלימד אותי להקפיד על מה שאני מכניסה לפי. אני לא כועסת על כך שייתכן שהיה לאוכל חלק בכך שהגעתי למחלה במצב כל כך מתקדם, אני רק מבינה שזה הפך אותי לשליחה עבור אחרים, שאולי יבחרו לעצור רגע ולבדוק איזה חומרים משמרים יש באוכל שאנו קונים, להתבונן מה מכיל אוכל מוכן, לא להסכים לצרוך כל כך הרבה סוכר, לא לפטם את הילדים בכמויות סוכר בלתי נתפסות, להבין עד כמה צבעי המאכל מסוכנים, לזהות מאכלים שיש בתוכם חומרים פלסטיים, כימיים, גופרית, מיני ריסוסים ומתכות, לרצות להכין אוכל טרי ובריא לבד בבית במינימום זמן ומאמץ.


היום אני מרגישה שלא חזרתי להיות החכמה מבין בני ההגדה, אלא שכל ארבעת הבנות מתגוררות אצלי בכפיפה אחת. אני שואלת את עצמי מדי פעם את מי אני מזינה יותר, ויודעת שזו שאאכיל אותה יותר, היא זו שתנצח באותו זמן נתון. וזו שתנצח היא שתקבע האם אמשיך לחיות בחירות מלאה או לא.


מאחלת לכולנו חג חירות אמיתי שבו נרגיש שאנו חיים את האני האמיתי שלנו, ושטוב לנו עם מי שאנחנו ועם מה שאנחנו. מאחלת שנדע לבחור בחירות שיובילו אותנו לחיות חיים של בריאות, לגוף וגם לנפש.


מוזמנים לקרוא פוסטים נוספים באותו נושא, אבל מזוויות שונות, של בלוגריסטיות מוכשרות מאין כמותן בתחומן. ואלו הן:

נורית בן משה מהבלוג: מנהילוג כתבה את הפוסט: "על 4 אחים מנהלים"

אסנת ברק מהבלוג Raw Materials כתבה את הפוסט "כנגד 4 הבנות - או שאולי בעד?"

חגית בן אליעזר מהבלוג ילדתי שלי - אמנות האין כתבה את הפוסט "על מסיכות וחגים"

אסנת חן מהבלוג צמיחה והתפתחות אישית כתבה את הפוסט "על 4 האחים ועל ערכת קומיקס לחג"

מאיה פולק מהבלוג מאיה פולק יועצת שינה | דכאון אחרי לידה | מדריכת הורים כתבה את הפוסט :"ארבעה בנים ואמא"

ריבי לוי הולצמן מהבלוג Kalinka Live uniquely כתבה את הפוסט "על ארבע בנות ומוזה אחת"

עינב קנלו מהבלוג להתחיל מחדש כתבה את הפוסט "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה וכל אחד התבונן במציאות אחרת"

לילך שוסטר מהבלוג פשוט שיווק כתבה את הפוסט "ארבע האחיות"

יונית צוק הבלוגריסטית כתבה את הפוסט "ארבעת האחים באגדה הבלוגית"

ויקי גורשטיין מהבלוג טעמים מכל העולם כתבה את הפוסט "על ארבעת האחים במטבח הלטיני"





פוסטים אחרונים
ארכיון
חיפוש לפי תגיות
No tags yet.
עיקבו אחריי
  • Pinterest Social Icon
  • Facebook Basic Square